החלטה בתיק בש"א 172011/04

המבקשת עותרת למתן צו מניעה זמני, שיאסור על הבנק המשיב לסגור שני חשבונות בנק שהיא מנהלת אצלו וכן למתן צו עשה זמני לפיו על הבנק המשיב לנהל את שני החשבונות הנ"ל ניהול בנקאי רגיל ותקין.

המבקשת התאגדה בשלהי חודש נובמבר 2002. כשנה לאחר מכן נפתחו החשבונות נשוא הבקשה. מורשה החתימה בהם הוא ב"כ המבקשת. שני החשבונות הם קרדיטוריים, קרי: אמורים להתנהל ללא מסגרת אשראי. לאחר פתיחת החשבון, הונפקו למבקשת 5 פנקסי צ'קים אך משנתבקשה הנפקת פנקסים נוספים, כחודש לאחר מכן, סירב הבנק לבקשה. הבנק דרש מהמבקשת, ביום 30/12/03 מידע אודות מהות עסקיה, משיכות המזומנים הגבוהות ומקור הכספים המופקדים בחשבון. הבנק הוסיף, שבמידה ולא יימסרו הפרטים הנ"ל, הנדרשים לפי צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א- 2001, הוראות המפקח על הבנקים ונהלי הבנק- ייחשב הדבר כסיבה לסירוב סביר של הבנק לניהול החשבון והוא יאלץ להיסגר. למחרת, הוסיף הבנק ופירט את דרישתו לגבי המידע המבוקש. המבקשת סברה שהבנק אינו זכאי לקבל המידע המבוקש הואיל ועם פתיחת החשבון מסרה היא לבנק טופס הצהרה על נהנה ועל בעל שליטה. עם זאת, העבירה היא לבנק ביום 18/01/04 מכתב מיועצי המס שלה, המפרט את תחומי עיסוקיה (מסחר כללי ובין היתר יבוא ויצוא מוצרי טקסטיל וג'ינס בפרט, מתן הלוואות, מימון ויעוץ כלכלי ליבואנים ויצואנים בענף הטקסטיל, השקעות ברכישת מגרשים לצורך ביצוע עסקאות קומבינציה, ליווי פיננסי של עסקים המבקשים לווי כלכלי). לשיטתה, הבנק אינו זכאי לדעת את שמות לקוחותיה וספקיה, לקבל פירוט עסקאותיה לרבות תעודות משלוח, דו"חות, הסכמים וכו'. המבקשת המציאה את כל המסמכים שסברה כי נדרשים על פי החוק והיא מדגישה כי החשבונות פועלים רק ביתרת זכות, כך שאין לבנק כל סיכון. לשיטת המבקשת פעל הבנק לשיבוש פעילותה העסקית מאז שלהי חודש דצמבר 2003 ואילך ולכן צימצמה את פעילותה אצלו. המבקשת טוענת כי הבנק חייב ליתן לה שירותים בנקאיים, למעט מתן אשראי. סגירת החשבונות תגרום נזק לתובעת, שכן היא זקוקה לחשבונות לשם ניהול עסקיה ובלעדיהם יהא ניהול עסקיה בלתי אפשרי.

הבנק המשיב מתנגד לבקשה. לשיטתו, על המבקשת להצביע על סיכוייה להצליח בתובענה כמו גם על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. המבקשת לא הרימה הנטל לגבי רכיבים אלה.

הבנק טוען כי על פי חוק איסור הלבנת הון, כמו גם הוראות בנק ישראל, חלה על הבנק חובת זיהוי והכרת הלקוח היכרות נאותה, לרבות הבנת עסקיו המנוהלים באמצעות הבנק (הוראה 411 של הוראות ניהול בנקאי תקין). מכאן, שדרישות הבנק להכרת הלקוח, הן לגיטימיות ויש להן חשיבות במניעת הלבנת הון באמצעות המערכת הבנקאית. המבקשת לא אבתה לשתף פעולה עם הבנק בהשלמת הפרטים והמסמכים אודותיה ואודות עיסוקיה ובכך הגבירה את החשש אצל הבנק. לפי סעיף 24 להוראה 411, אי היענות של הלקוח למסור פרטים הנדרשים למילוי הוראות הצו, הוראה 24 וכן נהלי התאגיד הבנקאי שנקבעו לפי הוראה 411 - יהוו סיבה לסירוב סביר לפתיחת חשבון וניהולו. יתר על כן, מאזן הנוחות אינו עם המבקשת, אשר לא ביארה מה נזקיה הצפויים מדחיית הבקשה ולא הניחה להם תשתית ראייתית. היא הסתפקה בטיעון כוללני וסתמי בעניין זה.

לתגובת הבנק צורפו שלושה תצהירים: מר ש' פרסלר ששימש סגן מנהל הסניף, מחליפתו- הגב' ד' חכמון ועוה"ד גב' נ' סופר, ראש מוקד איסור הלבנת הון של הבנק.

נחקרו בפניי המצהירים מטעם בעלי הדין. לצורך ההחלטה אצא מתוך הנחה שקיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה בפי המבקשת (תקנה 362 (א) לתקנות). אלא שבכך לא סגי. יש צורך להראות, בין השאר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת (תקנה 362 (ב)     (1) לתקנות). חוששני כי כאן כשלה המבקשת.

בתצהיר מר דג'לדטי, המשמש מנהל עסקים במבקשת, נאמר בסעיפים 9 ו-10 כדלקמן:

"9.   ברי כי סגירת החשבונות יגרום נזק רב לתובעת כאשר היא זקוקה לחשבונות בנק ע"מ לנהל את עסקיה, כשם שכל עסק אחר זקוק לחשבון בנק אחד לפחות לשם ניהול עסקיו.

10.      סירוב הבנק לאפשר לתובעת לנהל אצלו חשבון ולקבל פנקסי שיקים, אינו כדין ופוגע פגיעה קשה בעסקיה של המבקשת. אם ייסגרו החשבונות יגרם למבקשת נזק בל יתוקן כאשר יקשה עליה לנהל את עסקיה ללא החשבונות. למעשה, ניהול עסקיה יהא בלתי אפשרי".

המבקשת לא הגישה תשובה לתגובת הבנק. שעה שנחקר מצהיר המבקשת הסתבר כי לפני פתיחת החשבונות אצל הבנק המשיב, פתחה המבקשת חשבון בבנק דיסקונט. חשבון זה קיים ופעיל (עמ' 1 שורות 12-16, עמ' 3 שורות 21-22). חשבון זה בבנק דיסקונט, מנוהל ע"י המצהיר וע"י ב"כ המבקשת (עמ' 2 שורות 14 ו- 23). יתר על כן, המצהיר נתבקש לבאר את פשר אמירתו (בסעיף 4 לתצהירו) כי החל מחודש דצמבר 2003 עשתה המבקשת מאמץ לצמצם פעילותה בחשבונות ונתבקש להבהיר לאן עברה הפעילות. המצהיר אמר כי הפעילות בחלקה לא עברה לבנק אחר (עמ' 3 שורות 14-16). תשובה זו (כמו גם המשכה, ראה עמ' 3 שורות 16-20) היא תשובה מעורפלת. מסתבר מתוכה כי אכן חלק מן הפעילות (הבנקאית) של המבקשת, הועתק לבנק אחר. לא ברור מהו היקפו של אותו חלק אך ברור הוא ראשית, שיש בידי המבקשת חלופה, קרי: קיימא לן מוסד בנקאי אצלו מנוהל חשבון ע"י המבקשת; ושנית, שדבר קיומו של מוסד בנקאי נוסף זה נפקד מן הבקשה ומן התצהיר, מבלי שהמבקשת טרחה להסביר- בהמשך הדרך- מה הצדקה הייתה באמתחתה להעלמה זו. אין צורך לומר, כי עניין אחרון זה משליך במישרין על ניקיון כפיה של המבקשת בבואה לבקש סעד זמני או (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 417-418). המסקנה שיש להסיק היא, אפוא, שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.

אכן, מאזן הנוחות מחייב אף בדיקת הנזק העלול להיגרם למשיב ממתן הסעד הזמני והשוואתו לנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד: רע"א 5095/03 פ.א ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח , פ"ד מט (1) 730, 737. בנסיבות העניין, אף אם אניח שלא יגרם למשיב כל נזק מאי מתן הסעד הזמני, עדיין אין בכך כל עילה שתצדיק העתרות לבקשה. אין די בכך שהמשיב לא יינזק מעצם מתן הסעד הזמני. שומה על המבקשת להראות כי היא תינזק. די בכך שהמבקשת לא תינזק כל עיקר מדחיית בקשתה (ולחילופין- אם תינזק הרי שנזקה יהא כספי בלבד, והלא המבקשת כללה בתובענתה סעד כספי של תשלום 100,000 ש"ח), על מנת לחרוץ את גורל בקשתה לשבט.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. הסעד הארעי שניתן ביום 29/06/04 בטל בזה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח + מע"מ, להיום.

ניתנה היום, 04 בספטמבר 2005 (ל' באב תשס"ה) , בהעדר הצדדים.